<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סוכה גבוהה מעשרים אמה פסולה ורבי יהודה מכשיר. ובגמרא מפרשי אמוראי טעמא, רבה ורבא ורבי זירא.
כי עביד לה דירת קבע שפיר דמי פירשו התוס' (דסבר) [דסכך] בעי' עראי שלא יכסה בנסרים נטועים במסמרים ואפילו פחותה מארבעה טפחים ורב אלפס פסק כרבא דאמר צא מדירת קבע ולמעלה מעשרים פסול אפילו דפנות מגיעות לסכך ואפילו רחבים מארבע אמות.
<h2>דף ג.</h2>
דאמר לך מני בית שמאי היא ולא תזוז מינה. פסק רב (אלפס) [עמרם] הלכה כבית שמאי בששה דברים חדא הא, סוכה שמחזקת ראשו ורובו ושולחנו כשירה. ואידך סדין בציצית בית שמאי פוטרין עיין פרק במה מדליקין [כ"ה ע"ב] (סימן מז) ואידך נמי במנחות [מ"א ע"ב] כמה חוטין נותן בית שמאי אומר ד' ואידך [שם] כמה היא משולשלת בית שמאי אומר ארבע. ואידך מסכת ברכות פ' אלו דברים [נ"א ע"ב] בית שמאי אומרים מכבדין הבית ואח"כ נוטלין ידים. ואידך מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומר יחזור למקומו ויברך. עיין פרק אלו דברים [שם].
סוכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו בית שמאי פוסלין והלכה כוותייהו וכמה ראשו ורובו ושולחנו ז' טפחים על ז' טפחים.
בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור ממזוזה, וממעקה, ואינו מטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין חוזרין עליו ממערכי המלחמה, ואין מערבין בו, ואין משתתפין בו, ואין מניחין בו עירוב, [ע"ב] ואין עושין אותו עיבור לעיר או ב' עיירות. (וכן יש ב' גירסות בתו') ואין שותפין חולקין בו, קרפף בין בית לבית נותנין שבעים אמה עיין פרק כיצד מעברין [נ"ז ע"א].
<h2>דף ג:</h2>
היתה גבוהה מעשרים ומיעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט, [ד' ע"א] תבן הוי מיעוט וכ"ש עפר ובטלו כתב ראבי"ה כל הני ביטולים דמבטלו בפיו עד עולם וכן פירש רבינו חננאל ובפירש רש"י משמע דמבטלו לשבעת ימי החג.
<h2>דף ד.</h2>
היתה גבוה מעשרים והוצין יורדין לתוך עשרים אם צילתן מרובה מחמתן כשירה. היתה גבוה מעשרה והוצין יורדין לתוך עשרה אפילו צילתה מרובה מחמתן פסולה דדירה סרוחה.
היתה גבוהה מעשרים ובנה בה איצטבא כנגד כותל האמצעי אם יש בה הכשר סוכה כשירה.
היתה פחותה מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים פסולה כיון דלא הויא דופן לא שייך למימר דופן עקומה לשוייה דופן. [ע"ב] פחות מג' טפחים כשירה פיר"י מכאן יש להוכיח גידוד ומחיצה דמיירי לענין ב' חצירות זו למעלה מזו, עיין פרק שני דגטין [ט"ו ע"ב] ובמסכת עירובין [צ"ג ע"ב].
<h2>דף ה.</h2>
ציץ היה רוחב שני אצבעות וכתוב עליו יה מלמעלה פירוש בסוף השיטה העליונה וקודש (להשם) [למ"ד] מלמטה בתחילת שיטה תחתונה. והקשה ר"י איך מזכיר האותיות הא אמרינן [סנהדרין צ' ע"א] ההוגה השם באותיותיו כו' ותירץ כיון דהכא היה כותב השם שלם ולזה מתכוון התלמוד אע"ג דאותם שתי אותיות הם שם במקום אחר אינו חושש. עוד תירץ דוקא כשדורש האותיות [של שם בן מ"ב] וכן משמע מתוך פירוש הקונטרס אנו [נ"א. אכן] נוהגין שלא להזכיר כל השמות.
מסגרתו למטה היתה התוספות הביאו תורת כהנים [שמיני ו'] דממעט סולם מטומאה ומשמע אפילו מטומאה דרבנן ולפי זה היה מותר להניחו על הסכך, וראיתי רבותי אוסרין ולא ידעתי הטעם אם לא משום גזירת כלים כדאמרינן בסוף פירקא [י"ט ע"ב].
ציץ וזר לא נתנה תורה בהן שיעור פירש ר"י הא דאמרינן רוחב שתי אצבעות מדרבנן וכן רוחב התפילין עם התיתורא ומושב התפילין, כדאמרינן פרק שני דזבחים [י"ט ע"א] שערו היה נראה בין ציץ למצנפת שם היה מניח תפלין, ואמר' [עירובין צ"ה ע"ב] מקום יש בראש להניח שני תפלין.
<h2>דף ו:</h2>
מיעוטו ואינו מקפיד חוצץ. יש מפרשים דוקא בשיער אבל בבשר חוצץ, ורבינו תם פירש בין בבשר בין בשער אינו חוצץ עיין פרק תינוקות [ס"ז ע"ב] ובכמה דוכתין.
ושאין לה שלש דפנות פסולה. ת"ר שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. וקי"ל הכי ואותו טפח, [ז' ע"א] עושה טפח שוחק ומעמידו מפחות מג' לדופן.
יש אם למקרא פירש ר"י כ"ע מודו דורשין מקרא ומסורת היכא דלא מכחשי אהדדי ופלוגתייהו היכא דמיכחשי אהדדי.
<h2>דף ז.</h2>
אמר רב יהודה סוכה העשויה כמבוי כשירה, ומעמיד הטפח לכל רוח שירצה וריב"ל אמר בעינן פס ד' בפחות מג' לדופן ויהיה שבע טפחים כדי הכשר סוכה כיון דלא עבידן שני מחיצות כהילכתה לא סגי בטפח כדלעיל. וצריכה נמי צורת הפתח וכן הלכה וכן אמר רב כהנא כאידך לישנא דסבירא ליה וכתב ראבי"ה דהיכא דאיכא ג' מחיצות שלימות לא צריך צורת הפתח וכ"ש היכא דאיכא ד' ומיהו נהגו לנוי כדאמרינן [שבת קל"ג ע"ב] סוכה נאה. ומשמע מתוך פי' רש"י דאותו טפח עושה חציו סמוך לדופן זה וחציו סמוך לדופן זה וצורת הפתח על פני כל הדופן דבסוכה החמירו, אע"ג דבעירוב אמר קנה כל שהו מכאן וקנה מכאן וקנה ע"ג כן כתבו התו'. עוד בספר ראבי"ה אם הקנים מגיעות לסכך אינו צריך קנה על גביהן.
<h2>דף ז:</h2>
אמר רבא סיכך ע"ג מבוי שיש לה לחי כשירה, ע"ג פסי ביראות כשירה. מיגו דהוי מחיצה לענין שבת הויא מחיצה לענין סוכה. דוקא בשבת מותר לאכול בה וכתב ראבי"ה אפילו אין בה בור.
ושחמתה מרובה מצלתה פסולה ת"ר מחמת הסכך ולא מחמת הדפנות רבי יאשיה אומר אף מדפנות.
כולהו סבירא להו סוכת דירת קבע בעינן. לשון רב אלפס אע"ג דכל כה"ג שיטה הוא ולית הלכתא, הכא הלכה כב' מינייהו, העושה סוכה כמין צריף או שסמכה לכותל רבי אליעזר פוסל כדמוכח בספר דמהפך רבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלין דשיפועי אוהלין לאו כאוהלין, ודוקא דאין הגג שוה טפח וגם אין מחיצה טפח אלא כל הגג מגעת לארץ, ומי שהיה שולחנו בתוך הבית גזרי ב"ש שמא ימשך אחר שולחנו והלכה כוותייהו.
<h2>דף ח:</h2>
אמר ר' לוי משום רבי מאיר ב' סוכות של יוצרים זו לפנים מזו הפנימית אינה סוכה וחייבת במזוזה והחיצונה סוכה ופטורה מן המזוזה. ת"ר סוכת גנב"ך ג'וים נ'שים ב'המה כ'ותים כשירה, וכן רקב"ש ר'ועים ק'ייצים ב'ורגנין ש'ומרי פירות סוכה מ"מ כשירה. והוא שעשויה לצל. פירוש צילתה מרובה מחמתה ור"ת מפרש שלא תהא מגינה מפני הגשמים דאם כן אמאי גשמים סימן קללה בחג ואמאי פטור משתסרח המקפה.
<h2>דף ט.</h2>
סוכה ישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ואפילו מתחילת השנה בירושלמי [פ"א ה"ב] מפרש וצריך לחדש בה דבר לבית הלל חברייא אמר טפח רב יוסי אמר כל שהו על פני כולה ואם עשאה לשם חג אפילו בתחילת השנה אין צריך לחדש בה דבר.
מנין לעצי סוכה שאסורים כל שבעה פירשו בתוס' כל זמן שעומדת אסורה מדאורייתא נפלה אסורה משום מוקצה, ור"ת מפרש מה שצריך לסוכה מן (התוספות) [התו'] והיותר על הכשר סוכה משום מוקצה. ונוי סוכה עיין פרק המביא [ל' ע"ב] ופרק במה מדליקין [כ"ב ע"א].
<h2>דף ט:</h2>
סוכה על גבי סוכה העליונה כשירה ותחתונה פסולה. וכגון דעליונה צילתה מרובה מחמתה דאי חמתה מרובה תחתונה כשירה דאין עליונה חשובה סכך. ולמדנו מכאן העושה סוכתו תוך ביתו דאין צריך לסלק הלטי"ש רק הנסרים. וכן השיב רבינו יצחק סגן לויה. ולא דמי לאילן שחמתו מרובה דבעינן חבטו ועירבו ולבטל ברוב דשאני האילן דסכך פסול אבל הלטי"ש לאו סכך פסול אך מקום פסול אם הם למעלה מעשרים. עיין בס"ה קטן. העושה סוכה תחת האילן כאילו עשאה תוך הבית.
<h2>דף י.</h2>
פירס עליה סדין מפני החמה או תחתיה מפני הנשר או פירס על גבי קינוף פסולה. פירס על גבי ד' נקליטין ונעשה גג הוי תחת סוכה אבל על גבי שני נקליטין כשירה כי הגג יהיה משופע ולא הוי גג. מפרש בירושלמי שאדם מגביה (לפנימי) [לפעמים] שתי זרועותיו ונעשה אהל זה.
לא שנו אלא מפני נשר. (כדפירש) [בפירוש] רש"י שלא יטנפו העלין המאכל. והקשה ר"י היינו לנאותה וכשירה לכן פירש רבינו תם ושאר גאונים שלא ינשרו העלין ויהיה חמתה מרובה מצלתה ונמצא עיקר סכך מסדין המקבל טומאה.
ת"ר סיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים המצוירים אגוזים וכו' אסור להסתפק מהן [ע"ב] עד מוצאי יו"ט האחרון. ואם אמר איני בודל [מהן] כל בין השמשות דלא חל קדושה עלייהו שרי פירש ר"י הא דאמר אביי לקמן [מ"ו ע"ב] אתרוג שמיני ספק שביעי אסור אע"ג דאינו אסור ביה"ש אלא מחמת יום שעבר שאני התם דאם יבוא אליהו ויאמר שביעי הוא אסור. ותנאי דנויי סוכה עיין פרק המביא [ל' ע"ב] ובמה מדליקין [כ"ב ע"א] (סי' לג). ונראה לי דאסור לתלות בסוכות טיפי"ש [נ"א. טפי"ט] שעטנז מדאמרינן סוף פרק קמא דמסכת ביצה [י"ד ע"ב] וילון כלאים אסור. ואותו טיפי"ש שתולין ומתנין להסירו מפני הגשמים או מפני הגנבים יזהר לעשות להם עניבה ולא קשירה. פירשו התוספות היכא דאיקלע יו"ט האחרון בערב שבת נוהגין שלא להסתפק מנויי סוכה עד מוצאי שבת כי האי גונא נויי סוכה שלא התנה ונפלו בשבת או ביו"ט אסורין באכילה ולטלטל, בחול המועד אסורין באכילה ומחזירין למקומם.
<h2>דף י:</h2>
תנא נויי סוכה אין ממעטין בסוכה. אמר רב אשי ובצדדין ממעטין. מנימין עבדיה דרב אשי איטמישא כתונתא במיא שטחה אסוכה אמר ליה שקלה דלא לימרו קא מסכך בדבר המקבל טומאה. איתמר נוי סוכה המופלגין ארבעה רבה בר רב הונא ורב חסדא אמר פסולה וקיי"ל כוותייהו. איקלעו לבי ריש גלותא אגנינהו בסוכה דנוי סוכה מופלגין ארבעה ולא אמרו מידי אמר להו הדרו [רבנן] משמועותייכו אמרו ליה שלוחי מצוה אנן ופטרינן. פירש ר"י דוקא שהיו מתבטלין מן המצוה אם היו מחזרין אחר סוכה.
מותר לישן בכילה בסוכה אע"פ שיש לה גג והוא שאינה גבוהה עשרה ולא דמי לקינופות דהתם קביעי ואם אין לה גג כגון דאינה רחבה טפח תוך שלשה לגגו וגם הסדינים מגיעין לארץ שאין לה מחיצה טפח אע"פ שהיא גבוה עשרה מותר לישן בה דשיפוע אוהלים לאו כאהל דמי. (דמספקינן) [כדפסקי] לקמן [י"ט ע"ב] סוכה העשויה כמין צריף פסולה.
<h2>דף יא.</h2>
הדלה עליה גפן וסיכך על גבה פסולה ואם היה הסיכוך הרבה מהן כגון שחבטן ועירבן כשירה ובטל ברוב ואם תאמר והא אין מבטלין איסור לכתחילה. וי"ל קודם יו"ט נתבטל. אי נמי הני מילי כגון לאכלו או להחם שהגוף נהנה מהן אבל מצות לאו להנות ניתנו.
זה הכלל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ מסככין בו.
ואם קצצו כשירה, וצריך לנענע. ר"ת פירש להזיזו ממקומו. וכן נהג היכא דסכך בחבילי עצים או בחבילי ערבה ולא התירו קודם. ואם קצצן ולא ניענע פסולין ולא אמרינן קציצתו זו עשיתו, והוה ליה תעשה ולא מן העשוי, וכן לענין ציצית היכא שתלאן וקשר ואח"כ פסקן פסולין.
רב עמרם חסידא רמא תכילתא לפירזמא דאינשי ביתיה דקסבר לילה זמן ציצית, ונשים חייבות. פר"י אנן קיי"ל כרבי שמעון פרק התכילת והביא כמה ראיות.
<h2>דף יא:</h2>
דברי רבי שמעון בן יהוצדק פר"י רבי שמעון בן יהוצדק דפרק זה בורר [כ"ו ע"א] דקרהו ריש לקיש רועה בקר, לאו היינו רבו של רבי יוחנן דאם כן היה צריך רבי יוחנן למחות לכבוד רבו.
<h2>דף יב.</h2>
חבילי קש חבילי עצים אין מסככין בהן. מפרש בירושלמי [פ"א ה"ו] דאינו קרוי חבילה פחות מכ"ה קנים וכן בספר מיימוני ואם התירן כשירות ע"י נענוע כדפירש לעיל וכולם כשירות לדפנות.
<h2>דף יב:</h2>
אמר רב יהודה סיככה בחצים זכרים כשירה נקיבה פסולות, בית קיבול העשוי למלאות שמיה בית קיבול. סיככה באניצי פשתן פסולה, הוצני פשתן כשירה. פירוש כיתנא דלא דייק ולא נפיץ, אמר אביי הני בשוצני מסככינן בשוצרי לא מסככינן [י"ג ע"א] כיון דסרי ריחייהו שביק להו ונפיק, אביי אמר בהיזמי מסככי' ובהיגי לא מסככינן כיון דנתרי טרפייהו שביק להו ונפיק, אמר רב גידל אמר רב האי אפיקותא דדיקלי מסככין בהם אע"פ דאגידו, אגד בידי שמים לא שמיה אגד, אע"ג דהדר אגד להו אגד בחד לא שמיה אגד. דרש מרימר הני איסוריתא דמחוזא מסככין בהן אע"ג דאגידא למיניינא בעלמא הוא דאגידן הני צריפי דאורבני כיון שהתיר ראשי מעדנים פירש (קשר עליון) שלהם כשרים והא אגידי מתתא דשרי לה רב הונא בריה דרב יהושע אמר כל אגד שאינו עשוי לטלטל אינו אגד.
<h2>דף יד.</h2>
מסככין בנסרים דברי רבי יהודה רבי מאיר אוסר אמר רב מחלוקת [בנסרים] שיש בהם ארבעה טפחים דרבי מאיר אית ליה גזירת תיקרא ורבי יהודה לית ליה גזירת תיקרא, אבל בנסרין שאין בהם ד' דברי הכל כשרין. ושמואל אמר מחלוקת באין בהם ד' אבל יש בהן ד' דברי הכל פסולה. אין בהם ג' דברי הכל כשירה כי פליגי מג' ועד ד' מר סבר כיון דלית בהו שיעור מקום לא גזרינן ומר סבר כיון דנפקו מתורת לבוד גזרינן. ופסק רב אלפס ור"י דהלכה כשמואל והלכה כרבי יהודה דמכשיר. אבל בספר יראים פסק כרב וכרבי מאיר בגזירותיו.
<h2>דף יד:</h2>
ומודה רבי יהודה שאם נתן נסר רחב [ד'] כשירה ואין ישנים תחתיו. הפכן על צדיהן רב חסדא אמר פסולה דנעשה כשפודין של מתכת וכן פסק רב אלפס.
<h2>דף טו.</h2>
המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהם כמותו כשירה עיין בגמרא דמוקי לה במעדיף או כדרבא. פרוץ כעומד רב פפא אמר מותר (בק"ו) [בפ"ק] דעירובין [ט"ז ע"ב] פסקינן כוותיה ופירש [ר"י] כאן דהלכה בידי אדם אפשר לצמצם.
<h2>דף טז.</h2>
החוטט בגדיש אינה סוכה ואם חטט טפח בארך ז' לשם סוכה הרי זה סוכה.
המשלשל דפנות מלמעלה למטה אם גבוהין ג' מן הארץ פסולה מלמטה למעלה אם גבוהין עשרה טפחים כשירה. רבי יוסי אמר אף מלמעלה למטה עשרה טפחים.
<h2>דף יז.</h2>
הרחיק הסיכוך מן הדפנות ג' טפחים פסולה. בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש הבדל בין הכותל לסיכוך ד' [אמות] פסולה. וכן חצר שמוקפת אכסדרה.
סכך פסול פחות מארבע ואויר פחות מג' אין מצטרפין ונסתפק ר"י סכך פסול ב' טפחים ואויר ב' טפחים וסכך פסול ב' טפחים אם מצטרפין.
<h2>דף יז:</h2>
אמר שמואל סכך פסול באמצע פוסל בד' טפחים מן הצד בד' אמות. והילכתא כשמואל דרבנן דבי רב ספרא סבירא להו כוותיה. והני מילי בסוכה גדולה אבל בקטנה דלית ליה אלא שבעה על שבעה בין באמצע בין מן הצד פוסל בד' טפחים.
<h2>דף יח.</h2>
אויר שלשה ומיעטו בין בקנים בין בשפודין בסוכה גדולה הוי מיעוט בסוכה קטנה בקנים הוי מיעוט בשפודין לא הוי מיעוט פירשו בתוספות הא דאויר וסכך פסול פוסלין הני מילי שהולך מדופן האמצעי לצד הפתח נמצא דבכל צד ליכא אלא שתי דפנות אבל אם הולך מדופן שבצדדין עד דופן צד האחר נמצא מצד האחר של האויר או סכך הפסול כנגד דופן האמצעי הוי הכשר סוכה וכשר וצד הפתוח יהיה כשר אם (מחומר) [מחובר] סכך פסול עם כשר מטעם [פסל] היוצא מן הסוכה נידון כסוכה עיין ספר המצות קטן. למעלה באמצע פליגי רב אחא ורבינא חד אמר יש לבוד באמצע והכי קיי"ל.
איתמר סיכך [ע"ג] אכסדרה שיש לה פצימין דברי הכל כשירה אין לה פצימין אביי אמר כשירה פי תקרא יורד וסותם, רבא אמר פסולה לא אמר פי תקרא יורד וסותם ורב אלפס פסק כרבא בהא מילתא דאין כאן ארבע דפנות.
<h2>דף יט.</h2>
רש"י גריס אויר פחות מג' מצטרף ואין ישנים תחתיו ור"י גורס אויר פחות מג' ישנים תחתיו דאי אפשר ליזהר מאויר פחות מג' סכך פסול פחות מג' אין ישנים תחתיו. והקשה הא לעיל [ט"ו ע"א] אמר סיככה בשפודין אם יש ריוח ביניהם כמותן כשירה ואי אפשר ליזהר שלא ישן תחתיו. ותירץ הכא דיש הכשר סוכה מסכך כשר ישנין בין תחת אויר בין תחת סכך [פסול] פחות מג'.
<h2>דף יט:</h2>
עושה סוכתו כמין צריף או סמכה לכותל הלכה דפסולה (עומדין) [מובא] זה לעיל [ז' ע"ב] (סי' ז') פירשו בתוספות דמשמע מלשון רש"י אם יש אויר טפח בין סכך ולכותל או למטה בין הסוכה לארץ כשירה וכן משמע בירושלמי [פ"א הי"ב] דנחשב כסתום מטעם לבוד והוי גג.
מחצלת אין מסככין בהן.
<h2>דף כ:</h2>
מסככין בבודיא ואם יש לה קיר אין מסככין בה ואפי' חזר ונטל הקיר מידי דהוי אבלאי כלים דאין מסככין בהן.
הישן תחת המטה לא יצא. במטה גבוה י' טפחים.
<h2>דף כב.</h2>
סוכה מדולדלת כשירה קנה עולה וקנה יורד.
<h2>דף כב:</h2>
ושצילתה מרובה מחמתה כשירה הא כי הדדי פסולה, והתנן שחמתה מרובה מחמת סכך ולא מחמת דפנות פסולה הא כי הדדי כשירה, כאן למעלה כאן למטה. פירש כשהוא למעלה שוה פסולה כי כשיש למעלה אויר (בסתום) [כסתום] נראה למטה אויר הרבה. וכשחמתה למטה שוה כשר כי למעלה הסתום יותר. והקשה רבינו תם פרוץ כעומד שרי, ופירש איפכא כי הדדי למעלה כשירה, אבל העומד למטה ומביט למעלה ונראה לו כהדדי פסולה כי האויר שהוא רחב מלמעלה רואה בעיניו למטה כאיסתירא וראיה כוכב גדול בשמים נראה קטן בארץ.
העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשירה ועולה לה ביום טוב, בראש האילן או על גבי הגמל כשירה ואין עולה לה ביום טוב.
<h2>דף כד:</h2>
העושה סוכתו בין האילנות ואילנות דפנות לה כשירה.
אמר רב אחא בר יעקב (ו)כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה.
<h2>דף כה:</h2>
אבל חייב בסוכה חתן פטור מן הסוכה. דלא מצי אזיל בסוכה דאין שמחה אלא בחופה. פר"י משמע מכאן דאם חתן יוצא מחופתו ואפי' כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר אין מברכין שהשמחה במעונו ולא ברכת חתנים כיון דאין שמחה אלא בחופה ומקום דעיקר ישיבת חתן וכלה קרוי חופה ולא במקום העשוי לאקראי בעלמא. שושבנים וכל בני חופה חייבים בסוכה.
<h2>דף כו.</h2>
תניא חנני' בן עקביא אומר כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן ומוכרי תכלת וכל העוסקים במלאכת שמים פטורים מקריאת שמע ומן תפלה ותפלין ומכל מצות האמורות בתורה. כל העוסק במצוה פטור מן המצוה. ת"ר הולכי דרכים ביום פטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה. הולכי דרכים בלילה פטורים בלילה וחייבים ביום. וכן דין שומרי העיר, אבל שומרי גנים ופרדסים פטורים בין ביום ובין בלילה. וכן הולכי לדבר מצוה. משום כשנחים בהנאה בלילה יכולין למחרת לעסוק טפי והוי כמו העוסק במצוה.
דקא מינטר כרי' דפירי לאביי פטור לרבא חייב בסוכה. והלכתא כרבא. ושכירים לתקן יין בספר רבינו אבי"ה מחייב בסוכה. בספר מצות קטן פוטרין וכן מנהג.
חולין ומשמשיהן פטורין מסוכה לא חולה שיש בו סכנה אלא אפי' חש בעיניו [פר"י] אין בו סכנת עין [דאי סכנת עין] סכנת אבר אחד כסכנת נפש אפי' לחלול שבת כדאמרינן פרק אין מעמידין [כ"ח ע"א] עין שמרדה מחללין.
רבא שרי ליה לרב אחא למיגני בר ממטללתא משום סירחא דגרגישתא אמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ולא משמשיו. וכתב בספר יראים משום תשבו כעין תדורו ושיעור מצטער אם הי' יוצא חוץ לביתו מפני צער זה ודוקא שנולד הצער אחר עשיית הסוכה, או שאינו יכול בשום ענין לעשות סוכה במקום אחר אבל אם עשה סוכה לכתחילה במקום צער סירחון וכיוצא בו לא מבעיא דאסור לישן חוץ לסוכה אלא אפי' (על) ידי אכילה לא יצא.
אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה כי טעים בר בי רב ועייל לכלה פחות מכביצה. ואין ישינים שינת עראי חוץ לסוכה.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רב אסור לישון ביום יותר משינת הסוס דהיינו שתין נישמי מפני ביטול תורה.
מעשה שנתנו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה ונוטלו במפה ואכלן חוץ לסוכה ולא בירך אחריו. פר"י דסבר כרבי יהודה דפרק שלשה שאכלו [מ"ה ע"א] והלכה כר' מאיר דאמר מזמנין בכזית, ובמשהו (ומברך) [מברכי'] בתחילה אף על פי דאין מברך בסוף, ולענין שתיה נראה דמברכין בכזית יין לאחריו על הגפן דהלכה כרבי מאיר.
<h2>דף כז.</h2>
רבי אליעזר אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וחכמים אומרים אין לדבר קצבה חוץ מלילי יו"ט הראשון של חג. ואם לא אכל אין לדבר תשלומין דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות. הלכך צריך להמתין עד לילה ואז יאכל לכל הפחות כזית ואפילו ירדו גשמים עד שתסרח המקפה. מכאן ואילך אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל. פר"י משמע דביו"ט נמי איירי, ולפי זה אם טעה ולא הזכיר יום טוב בברכת המזון אינו צריך לחזור ולברך וסוגיא דפרק שלשה שאכלו [מ"ט ע"ב] איירי בלילי יו"ט הראשון של חג ושל פסח עיין פרק שלשה שאכלו.
במיני תרגימה פי' בקו' פירות (וכו') [וכסנין] ור"י פירש דמיירי בבשר ודגים ואין ללמוד מכאן דאדם יוצא שלשה סעודות של שבת במיני תרגימה דהתם כתיב [שמות ט"ז] מן ובפירות ודאי לא נפיק.
<h2>דף כז:</h2>
תניא חכמים אומרים יוצאין מסוכה לסוכה ועושין סוכה בחול המועד ואין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט ראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא בסוכתו של חבירו שנאמר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת פר"י מה שנהגו כל הקהל לקנות אתרוג [אחד] בשותפות משום דדעת כל אחד להקנות חלקו לחבירו בשעה שהוא מברך ובשביל שנשתתף בו לא גרע ממתנה על מנת להחזיר.
<h2>דף כח.</h2>
מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי פוסל והלכה כוותייהו (כפול לעיל [ז' ע"ב] סימן ז').
סוכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו בית שמאי פוסלין והלכה כוותייהו וכמה ראשו ורובו ושולחנו ז' טפחים על ז' טפחים.
<h2>דף כח:</h2>
נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה כל שנפנה ואין אמו מקנחתו ריש לקיש אמר כל שניעור ואינו קורא אמא אמא.
ת"ר כל שבעה ימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי כיצד היו לו כלים נאים מצעות נאות מעלן בסוכה אוכל ושותה ומטייל בסוכה ושונה בסוכה והני מילי למיגרס אבל לעיוני בסברא בר מטללתא.
<h2>דף כט.</h2>
אמר רבא מאני משתיא במטללתא מאני מיכלי בר ממטללתא. יש מפרשים משום מיאוס כגון קערות לאחר שאכלו בהם ויש מפרשים כגון קדירות ואגני דלישתא משום תשבו כעין תדורו והני דרכן להיות להם בית לבדם אבל קערות לאחר שאכלו בהם שרי. שרגא אמרי לה במטללתא ואמרי לה בר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה הא בסוכה קטנה פר"י דהדלקת נר בסוכה קטנה איכא הכירא לפוסלה כדמוכח לקמן פרק לולב וערבה [מ"ח ע"א].
ירדו גשמים מאימתי מותר ליפנות משתסרח המקפה. תנא משתסרח מקפה של גריסין. נשב זיקא וקא מייתי צבייתא אמר לדידי דאנינא דעתי כמו שתסרח המקפה דמי. ת"ר היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. הישן בסוכה וירדו גשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיעור משנתו ויעלה עמוד השחר.
ת"ר בזמן שהחמה לוקה סימן רע לאומות העולם, לבנה לוקה סימן רע לשונאי ישראל כו'. בשביל ד' דברים נכסיהם של בעלי בתים נמסרים למלכות על מלוה בריבית ועל משהין שטרות פרועין וכו'.
<h2>דף כט:</h2>
לולב הגזול והיבש פסול. האי יבש פירוש ניפרך בציפורן.
של אשירה ושל עיר הנדחת פסול, נקטם ראשו נפרצו עליו פסול. פר"י רוב כל העלין אי נמי בשני עלין האמצעים ודוקא שניהם, אבל בניטלה תיומת אפילו אחת מהן. נפרצו עליו ברוב עליו מיירי. יש מפרשים שנפרצה מן השדרה, וקשה דהיינו חופיא לכן פי' התוס' שחלק כל עלה לשתים.
<h2>דף ל.</h2>
אמר רבא להנהו אנווכרי כי זבניתו אסא לא תיגזו אתון אלא ליגזו אינהו וליתבו לכו [ע"ב] דלהוי יאוש בעלים בידייהו ושינוי רשות בידייכו דקרקע אינה נגזלת. פירשו בתוספות דאין יאוש לקרקע.
<h2>דף לא.</h2>
סוכה (גדולה) [גזולה] כשירה כדמוכח ההיא פייעיתא היא.
לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רמון פירשו בתוס' אם אין לו אתרוג שלם וכשר יברך אחסר והפסול כדמשמע דלא ממעט אלא פריש ורמון מידי דהוי אלולב דאכשרי רבנן בשעת הדחק.
כתב רבי אליעזר ממיץ דהדס ולולב מברכין איבשין כיון דלא אפשר כדתניא שהיו מורישין לולביהן לבניהן.
<h2>דף לא:</h2>
ירוק ככרתי רבי יהודה פוסל. ירוק משמע צבע בל"א כדמשמע בברכות [ט' ע"ב] דאמר שיכיר בין תכלת לכרתי ותכלת דומה לים ובפרק אלו טריפות [מ"ז ע"ב] ובמסכת נדה [י"ט ע"א] משמע דהוא צבע גע"ל אכן כל האתרוגים יש להם מראה גע"ל, ואפילו אותם הבאים לפנינו במראה גרונ"א כשרי' אפי' לרבי' יהודה דהא חוזרים למראה שעוה.
שיעור אתרוג קטן רבי מאיר אומר כאגוז רבי יהודה אומר כביצה והגדול כדי שיאחוז בשתים בידו אחת רבי יוסי אומר אפי' בשתי ידיו. והלכה כרבי יהודה בקטן וכרבי יוסי בגדול.
של ע"ז ושל אשרה לא יצא. מוקי באשרה דמשה דכתותי מכתת שעוריה שאין לה ביטול אבל דכותי יצא. עיין פרק ראוהו ב"ד [כ"ח ע"א].
נקטם ראשו לא שנו אלא נקטם אבל נסדק כשר. [ל"ב ע"א] ואי נסדק ועביד כהימניק פסול והוא כלי שיש לו שני ראשים.
<h2>דף לב.</h2>
לולב קווץ שיוצאין בשדרה שלו עוקצין כמין קוצין ובערוך פי' לשון כוויץ כווצו מעיה.
תניא לולב כווץ קווץ (שרוק) [סדוק] עקום דומה למגל פסול, חרות פסול, דומה לחרות כשר, דומה למגל פסול, אמר רבא לא אמרן אלא מלפניו אבל מאחריו ברייתו הוא וצדדין פסול אמר רבא לוליבא דסליק בחד הוצא בעל מום הוא ופסול נפרצו דעביד כי חופיא פסול נפרדו שלא ניתק אחד מחבירו כשר. ציני הר הברזל כשירות לא שנו אלא שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה, אבל אין ראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה פסול.
נחלקה התיומת נעשה כמי שנטלה. פר"י לא מיירי שנסדקו ראשי עלין שבראש השדרה דכולהו הכי איתנהו אלא כדפירש הקונטרס ב' עלין עליונים אמצעים ששם שדרה, נחלקה זה מזה ונסדקת השדרה עד העלין של מטה. ורב אלפס והלכות גדולות פירשו גבא דהוצא דמיתיים להו לשני צידי העלה ומשוי להו חד כל אחת כפולה לשנים ותאומה מגבה אם נפרדו ההוצין זה מזה ועמד כל אחד ואחד שהוא כפול לשנים והתיומת שלהן קיימת כשר, ואם נחלקה התיומת הרי היא כנפרצו עלין ופסול עיין פרק הגוזל [צ"ו ע"ב].
<h2>דף לב:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה ג' טפחים ולולב ארבע. אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח, כי אתא רבין אמר אמה בת ה' עשה מהן בת ששה (י)צא מהן שלשה להדס והשאר ללולב והא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון, לחומרא לא דק. עיין ספר מצות קטן.
הדס גזול ויבש פסול, של אשירה [ושל] עיר הנדחת פסול. נפרצו עליו פסול. ת"ר עץ עבות ענפיו חופין עצו זה הדס.
היכי דמי עבות דקיימי תלתא תלתא בקינא חדא פירש הקונטרס שלשה עלים בקן אחד וכן תרי וחד שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה עולה ורוכב על השנים. וחומרא גדולה זו דאינו מצוי ושמא בחד קניא קריא כשהם דבוקים וסמוכים זה בזה אע"פ שכל אחד בעוקצו, ומיהו ג' ג' בקינא הוו יתבו בשאר דוכתי הוו שלשה דקלים משורש אחד, וכמו כן עליו מעוקץ אחד.
<h2>דף לג.</h2>
ת"ר יבשו רוב עליו ונשתיירו בו כדי ג' [בדי] עלין לחין כשר אמר רב חסדא ובראש כל אחד. נקטם ראשו פסול, תני עולא עלתה בו תמרה כשר ואיפסקא הילכתא כרבי טרפון [לקמן ל"ד ע"ב] דאמר אפי' ג' קטומין, לא שנא עלתה ולא שנא לא עלתה בו תמרה.
תניא לולב בין אגוד בין אינו אגוד כשר, רבי יהודה אומר אינו אגוד פסול וקיי"ל כרבנן דאמרי לולב אינו צריך אגד, מיהו אגדינן להו למצוה לנוי והיכא דאגיד ליה ביו"ט אוגדו כאגודה של ירק אי נמי עניב ליה.
<h2>דף לג:</h2>
או שהיה ענביו מרובין מעלין כשר, אם הן ירקות, דמין הדס הוא אבל שחורות ואדומות פסול. ואם מיעטו כשר ואין ממעטין ביו"ט ואם עבר וליקטו כשר.
ערבה גזולה, יבישה, של אשרה ועיר הנדחת, נקטם ראשה, צפצפה, (פסולין) [פסולה] כמושה, או שנשרו מקצת עליה, של בעל כשירה.
<h2>דף לד.</h2>
ורבנן למקדש מנא להו. פר"י הוה מצי למיבעי ואבא שאול של בעל ושל (הדס) [הרים] מנליה ושמא לית ליה. ולית ליה הא דאמרינן לקמן ערבי נחל שתים, אלא סבר לה כר' עקיבא דאמר הדס אחד וערבה אחת ומוכח לקמן דאין הלכה כרבי עקיבא, ולפי זה צריך ליזהר שלא ליטול ערבה ללולב אא"כ גדילה על הנחל ולא של בעל ושל (הדס) [הרים] דב' דרשות לא דרשי מערבי כדמשמע הכא.
ת"ר איזה ערבה ואיזהו צפצפה, ערבה קנה שלה אדום עלה שלה משוך ופיה חלק, צפצפה קנה שלה לבן ועלה עגול ופיה דומה למגל. אמר אביי חילפא גילא כשר להושענא.
מחט שנמצא בעובי בית הכוסות עיין פרק אלו טריפות [חולין מ"ח ע"ב].
בבל בורסיף נפקא מינה לגיטי נשים בבל כארץ ישראל לגיטין ובסוף פרק במה מדליקין [ל"ו ע"ב] (פירש) [פירש"י] לענין שם העיר. ולא יתכן דבבל שם מדינה.
<h2>דף לד:</h2>
רבי ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב ואתרוג אחד, ואפילו שניהם קטומין רבי עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת, אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון דאמר אפי' [ג'] קטומין כתב רבינו אבי"ה אי בעי עביד כרבי עקיבא חד ולא קטום ערבות שתים פר"י אם נתן כמה ערבות והדסים אינו עובר בל תוסיף אא"כ מוסיף מין אחר לכן לא יכרוך גמי סביב ההדסים אך מין עלי לולב יקח ויכרוך ואנו נוהגין ליקח ערבות כמנין לולב וחיים.
ד' מינין שבלולב מעכבין זה את זה, לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין, ואפי' נטל כל חד לחודיה נפיק דלולב אין צריך אגד. השיב ר' יעקב מאורלינ"ש דביום שני אין מעכבין זה את זה ואם אין לו אתרוג יברך על שאר מינין דהא ארבע מינין שמעכבין ואתרוג חסר תרוייהו מחד קרא נפקי [ויקרא כ"ג] ולקחתם לקיחה תמה וכי היכי דאתרוג חסר יוצא כל יום טוב שני הכי נמי אין מעכבין ביום טוב שני.
אתרוג גזול יבש של אשירה ועיר הנדחת ושל ערלה ושל תרומה טמאה פסול. ושל טהורה ושל מעשר שני בירושלם לא יטול ואם נטל כשר.
<h2>דף לה:</h2>
חזזית על רובו פסול על מיעוטו כשר. לא שנו אלא במקום אחד אבל שנים או שלשה מקומות אפי' מיעוטו הוי ליה כמנומר ופסול ובחוטמו אפי' כל שהוא פסול. פר"י דחזזית פסול דוקא ביום טוב ראשון (אפילו) [פירוש] חזזית כמו שחין ודרך הוא במקום ששוכב על קוצים גדל בו חזזית.
ניטלה פיטמתו נקלף נסדק וחסר כל שהוא פסול. תני רב יצחק ניטלה בוכנתו פיטמתו חוטמו זהו ראשו שלא כנגד האילן ובוכנתו פירש עץ שתחוב תוך האתרוג אם ניטל פסול. אבל ניטל או נחתך עץ שחוץ לאתרוג כשר, ורבו בה פתרונים [ל"ו ע"א] נקלף דוקא כולו פסול אבל מקצתו כשר. כן פי' רבינו חננאל ורש"י פירש איפכא.
<h2>דף לו.</h2>
תני ניקב נקב מפולש במשהו, שאינו מפולש בכאיסר. פירש"י (הניקב) [אניקב] ולא חסר קאי פי' אם ניקב עד מקום שהגרעינין בתוכו פסול ואף על פי שלא חסר, וכן נסדק דזה קרוי נקב מפולש דומיא דלב לבית חללו.
כושי פסול והתניא כושי כשר לא קשיא לבני ארץ ישראל כושי פסול ולבני בבל שאתרוג שלהם כושי כשר.
<h2>דף לו:</h2>
גידל אתרוג בדפוס ועלה כמין בריה אחרת פסול.
איתמר אתרוג שנקבוהו עכברין אין זה הדר, ולא היא דהא רבי חנינא מטבל בה ונפיק בי"ט שני, ומתני' דקתני חסר כל שהוא פסול ביום טוב ראשון ואי בעי תימא שאני נקובת עכברין דמאוסה וכן כתב אבי"ה דאתרוג שנקבוהו עכברין פסול אפילו ביום טוב שני.
ובשבת מותר להכניס שלשה אבנים מקורזלות לבית הכסא בתוך ארבע אמות בבית הכסא בשדה שאינו מוקף מחיצות ור"י פירש הכניס משמע שיש בו מחיצות ואפילו הכי התירו להכניס מכרמלית לרשות היחיד או איפכא. מיהו לדידן דיש לנו בית הכסא קבוע אסור כדמוכח פרק המוציא יין [פ"א ע"ב] דמשני אדם קובע מקום לבית הכסא. והא דאמרינן התם [שם ע"א] מלא היד היינו בשדות.
מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדים לולב בגימניות של זהב אמרו לו משם ראי' במינו היו אוגדים אותו מלמטה.
רבי יהודה אומר סוכה אינה נוהגת פירש לא מסככין אלא בארבע מינים דבלולב כי האי גוונא פליג פרק כל שעה [כ"ז ע"ב] רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה בההיא קיי"ל כרבי יהודה כסתם מתניתין דתמורה [ל"ג ע"ב] והכא לא קיי"ל כר' יהודה דסתם מתניתין בפרק קמא [י"א ע"א] כרבנן דהדלה עלי' הגפן.
<h2>דף לז.</h2>
לא לינקוט אינש הושענא בסודרא, בעינן לקיחה תמה וליכא. רבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה וקשה פרק מקום שנהגו [נ"ז ע"א] יששכר איש כפר בירקאי כריך ידיה בשיראי, ויש לומר דהכי פירושו [דהכא] איירי שכורך סביב הלולב ואוחז בסודר כמין צבת אבל התם כורך היה היד ולהכי הוי חציצה.
<h2>דף לז:</h2>
אמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו דלריחא עביד' ומריח מקצי ליה. אתרוג של מצוה מותר להריח בה דלאכילה עבידא ומאכילה קא מקצי ליה ולא מריח והמריח בו צריך לברך בא"י אמ"ה אשר נתן ריח טוב בפירות. עיין פ' כיצד מברכין [מ"ג ע"ב] ובספר המצות קטן. הדס במחובר מותר להריח בו דלריח עביד ואי שרית ליה לא אתי למקצייה. אתרוג במחובר אסור להריח בו דלאכילה עביד ואתי למיקצייה. לולב בימין ואתרוג בשמאל האי תלתא מינא והאי חד מינא. ומברכין על לולב.
איטר יד יטול לולב בשמאל ואתרוג בימין.
היכן מנענעין הודו תחילה ובסוף ובאנא הושיעה נא דברי בית הלל בית שמאי אומרים אף באנא הצליחה נא תחילה וסוף. פירש הודו שבתחילת הפרק והודו שבסוף הלל. ויש מפרשים וסוף, סוף הפסוק כי לעולם חסדו ומוכח מירושלמי דליתא. פר"י ועכשיו נהגו ששליח צבור אומר יאמר נא ישראל יאמרו נא בית אהרן יאמרו נא יראי ה' והצבור עונין הודו. הצבור מנענעין על כל הודו והודו והשליח צבור גם הוא מנענע ובשעת ברכה נמי מנענע דאמרינן בסוף פרקין [מ"ב ע"א] קטן היודע לנענע חייב בלולב, משמע שאינו יודע לקרות הלל, ועוד תנן בברכות [ל' ע"א] השכים לצאת לדרך מביאין לו לולב ומנענע. כיצד מנענע כדאמרינן לענין כבשי עצרת מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. איכא למאן דאמר צריך לנענע ג' פעמים חוץ ממוליך ומביא [ומעלה] ומוריד בג' בירושלמי [פ"ג ה"ח] תני צריך לנענע ג' [פעמים] על כל דבר [ודבר]. בעי רבי זירא הכן חד והכן חד או דילמא הכן והכן חד אלמא נענוע זה הויא חוץ ממוליך ומביא מעלה ומוריד פר"י ופירש רבינו חננאל ורבינו אבי"ה כיון דלא איפשיטא אזלינן לחומרא. כתב רבינו אבי"ה שכל אלו נענועים הם בשעת הברכה אבל ניענוע בהודו ובאנא נענוע בעלמא. אמנם בערוך ובאלפס ובשאר פיסקי הלכות לא משמע הכי.
<h2>דף לח.</h2>
מי שבא בדרך ולא היה לולב בידו לכשיבא לביתו יטול על שולחנו, לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב.
מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו הוא עונה אחריהן מה שהן אומרין ותבא לו מאירה ואם גדול מקרא אותו עונה אחריו הללו. ת"ר באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מאירה למי שאשתו ובניו מברכין לו והוא לא למד, ואם למד מבזה המצוה שמקרין אותו אשה ועבד שאין חייבין בקריאת הלל דמצות עשה שהזמן גרמא. פר"י נשים אין מוציאין אנשים דאכלו שיעור דאורייתא וכן אין מוציאין אנשים ממגילה אע"פ שהן חייבות כאנשים וכן לענין קידוש היום אע"פ שהן חייבות כדאמרינן פרק מי שמתו [כ' ע"ב]. אבל נראה לי דנשים מוציאות נשים בין לברכת מזון בין לקידוש ומגילה עיין פרק קמא [דמגילה ד' ע"א].
<h2>דף לח:</h2>
אמר רבא הילכתא גוברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא, הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה מכאן שמצוה לענות הללויה פירש שליח ציבור שותק עד שיענו הצבור הללויה, פר"י כולם היו בקיאין והיו כולם יכולין לקרות עם חזן כמו שאנו עושים אך בראשי פרקים הראו הלכה למעשה איך יעשו, היכא דאחד בקי והאחרונים אינם בקיאים, ומה שאנו אין עושין כרבא משום דרבא אמר מנהגה והיכא דלא נהוג לא נהוג. הוא אומר אנא הושיעה נא והם עונין אחריו והקשה ר"י הלא הושיעה והצליחה פסוק אחד ואמרינן במגילה [כ"ב ע"א] דאין מפסיקין בפסוק [אחד] אלא לתינוקות, ותירץ דפסוק זה שני בני אדם אמרו כדאמרינן פרק ערבי פסחים [קי"ט ע"א]. שמע ולא ענה יצא פר"י מי שאינו יודע לענות, אבל יודע יענה ואם אדם מתפלל י"ח וצבור עונים קדיש או ברכו ישתוק וישמע ולא יענה ואחר שיגמרו יחזור לתפלתו עיין פרק מי שמתו [כ"א ע"ב] וכתב רבינו אבי"ה אם סיים י"ח יענה עמהם ואח"כ יאמר אלהי נצור ואם הוא קורא קריאת שמע יענה עמהן דהא שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד וכ"ש שיענה מפני יראת השם.
<h2>דף לט.</h2>
מקום שנהגו לכפול יכפול תנא רבי כופל מאודך פר"י משם ואילך ישי ובניו אמרוהו לכן כופלין כל פסוק להודיע שהוא סוף הדבר כמו שכופלין כל הנשמה תהלל יה והפסוק(ים) י' ימלוך לעולם ועד.
מקום שנהגו לברך אחריו יברך לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך דכל המצות מברך עובר לעשייתן. פר"י דלא מברכינן [על תפילין] לשמור חוקיו כי אם כשמסלקים בלילה למאן דאמר לילה לאו זמן תפלין ולא סבירא לן כוותיה דלא מסלקינן להו בלילה אלא משום דלא ישן ולא יפיח [בהן]. ולולב לכאורה היה צריך לברך עליו קודם שיטלנו בידו דמיד שיטלנו בידו יצא. אכן פר"י דלא מסתברא אך יהפוך הלולב או האתרוג או יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה. ואע"ג דמצות אינן צריכות כוונה הני מילי בסתמא אבל היכא דמכוין שלא לצאת לא יצא. עוד פר"י כיון דחסר עדיין ניענוע קרי עובר לעשייתן כמו נטילת ידים דמברך אחר נטילה דחסר ניגוב ותניא בתוספתא [ברכות פ"ו הט"ו] וכן תניא בירושלמי בברכות פרק הרואה [ה"ג] העושה ציצית לעצמו מברך לעשות נתעטף בו מברך להתעטף ויש לחלק (מפורש בתוס' דף ל"ט).
<h2>דף מא.</h2>
בראשונה היה לולב ניטל במקדש כל שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהא ניטל במדינה כל שבעה ושיהא יום הנף כולו אסור.
<h2>דף מא:</h2>
אין אדם יוצא בלולבו של חבירו ביום טוב הראשון. שנ' [ויקרא כ"ג] ולקחתם לכם לקיחה לכל אחד. וכן דרשינן [מנחות ס"ה ע"ב] וספרתם לכם ספירה לכל אחד. לכם להוציא את הגזול ואת השאול והני מילי ביום טוב הראשון אבל בשאר הימים יוצא בשאול. וביום טוב ראשון לא יצא אלא אם כן נתנו לו במתנה. ומעשה ברבן גמליאל נטלו ויצא בו ונתנו לרבי יהושע במתנה ורבי יהושע נתנו לרבי אליעזר בן עזריה וכדרבא דאמר הילך אתרוג [זה] על מנת שתחזירהו לי החזירו לו יצא. פירש רשב"ם דלא בעינן תנאי כפול אלא בגטין וקדושין ורוב גאונים חולקין עיין פרק יש נוחלין [קל"ז ע"ב] והקשה ר"י ממתנת בית חורון ותירץ, עיין פ' השותפין [נדרים מ"ח ע"א]. ומה שרבי יהושע לא החזירו לרבן גמליאל דדעת רבן גמליאל היה שיצאו כולם ואחרי כן יחזרו לו. ואתרוג של שני (שותפות) [שותפין] אין יוצאין בו.
לא יאחוז תפלין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל וכן סכין וקערה עיין פ' מי שמתו [כ"ג ע"ב] אבל בלולב קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו קורא בתורה נושא כפיו ומניחו לארץ. מכאן כתב רבינו אבי"ה דצריך אדם לאחוז בידו עמודי התורה בשעה שקורין והרבי מרדכי הביא ראייה מדתני פרק בתרא דמגילה [ל"ב ע"א] פותח ורואה גולל ומברך משמע דכל אחד גולל לבסוף.
<h2>דף מב.</h2>
כל המצות אינם יוצאין אלא דרך גדילתן.
רבי יהודה אומר (אף) בשבת מחזירין הלולב בשבת בזמן שהיה ניטל, ביום טוב מוסיפין ובחול המועד מחליפין.
קטן היודע לנענע חייב בלולב. היודע להתעטף חייב בציצית יודע לשמור תפלין אביו לוקח לו תפלין יודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה ופסוק קריאת שמע. יודע לפרוש כפיו נושא עם אחרים אבל לבדו לא ישא עד שיהא גדול עיין פרק קמא דחולין [כ"ד ע"ב] דאמרינן עד שיתמלא זקנו והיינו בקביעות או ביומא דרחמי כגון בתענית וביום הכפורים.
<h2>דף מב:</h2>
יודע לשחוט פירוש לאמן ידו אוכלין משחיטתו והוא שגדול עומד על גבו. [יכול] לאכול כזית בכדי אכילת פרס מרחיקין מצאתו ממימי רגליו כזית צלי שוחטין עליו הפסח.
לולב וערבה ששה ושבעה. יום טוב הראשון בשבת שבעה. ושאר כל הימים ששה. משום גזירה דרבה. [מ"ג ע"א] ידעי בקביעא דירחא פר"י משום גזירה דרבה אנו עושין עצמינו כלא ידעי דהא פרק קמא (דראש השנה) [דביצה ד' ע"ב] אמרינן אנו יודעים בקביעא [דירחא].
אחד הביא אתרוג מחוץ לתחום והתירו רבינו שמשון לברך עליו (דאז) [דלא] מוקצה הוא כיון דשרי לישראל אחר ולא מצינו איסור חוץ לתחום כי אם איסור אכילה והנאה, ומצות לאו להינות ניתנו.
<h2>דף מג:</h2>
לא איקלע בירושלמי פריך אמאי דחינו ראש השנה בשביל ערבה דלא איקלע בשבתות ותקיע' שופר ולולב דמיקלע בשבתא לא מעברין ותירץ ר"י שופר ולולב דאורייתא ואין צריכין חיזוק ועוד שופר ולולב אם לא יקיימו ביום טוב ראשון יתקעו ויטלו לולב ביום טוב שני אבל ערבה אינה נוהגת אלא (יו"ט) [יום] אחד ואם ידחה נדחה לגמרי.
ובערב שבת היו מביאין. פר"י לא היה צריך להתנות כל מי שיבא שלי לידו, משום דלא זכו בו עדיין כי שלוחי צבור הביאום, אבל לולביהם היו שלהם להכי התנו.
<h2>דף מד:</h2>
אמר רבי אמי ערבה צריכה שיעור ואין אדם יוצא בערבה שבלולב וכמה שיעור' אמר רב נחמן שלשה בדי עלי לחין ורב ששת אמר אפי' עלה אחד ובד אחד. כן נראה פסק רב אלפס אבל רבינו אבי"ה פסק כרב חסדא דאמר אדם יוצא בערבה שבלולב.
ההוא גברא אייתי ערבה שקיל חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים פר"י דבי"ח ימים שגומרים את ההלל יכולין לברך לקרות וכן נהג הרמז"ל שלא לברך לגמור כי פעמים ישכח תיבה אחת. עוד פר"י אף בימים שקוראים ההלל בדילוג אין להפסיק אלא מפני היראה, כדמוכח פרק היה קורא [י"ד ע"א] גבי רבין בר שבא. והקשה ר"י מאי קאמר [תענית כ"ח ע"א] י"ח ימים יחיד גומר משמע בשאר ימים אין יחיד גומר אבל צבור גומרין והא עובדא דרב רצה לומר דמדלג בצבור הוה, ותי' דצבור נמי איקרי יחיד כיון דאין כל ישראל יחד כאשר היו בקרבן פסח והשתא ניחא דקאמרינן יחיד לא יתחיל מצי קאי אי"ח ימים נמי ומיירי ביחיד ממש. ורבי' חננאל פירש יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל גומר לכן נראה אדם שלא היה בבית הכנסת כשקראו ההלל אין לו לברך אם יקרא לבדו אחרי כן ואף אם אמר לשניים הודו. וברכות הלל דראש חדש עיין פ' בתרא דתענית [שם].
אסור לאדם לילך בערב שבת יותר משלשה פרסאות, לא שנו אלא לביתו אבל לאישפיזו אמאי דאית ליה סמיך ואיכא דאמרי אפי' לביתו וכ"ש לאושפיזיה. ובמדינות האלו לא ראיתי נזהרין מזה כי רוב בני אדם מכינין בריוח ולא בצמצום.
<h2>דף מה.</h2>
מצוה ערבה וכו' ואותו היום מקיפין שבעה פעמים ומורביות גבוהין אחת עשרה [אמה].
אני והו. שם אמצעי ושם הראשון מע"ב שמות ומקדימין שם אמצעי דכתיב [יחזקאל א'] ואני בתוך הגולה ובירמיה [מ'] והוא אסור בזיקים כביכול בכל צרתם לו צר.
גדולים שומטין לולבי הקטנים מידיהם ואין בהם לא משום גזל ולא משום דרכי שלום, משום שמחה. מכאן כתבו התוספות כשרוכבין נגד החתן והבחורים מקלקלין זה לזה סוסיהן או קורעין בגדיהן אין חייבין לשלם כיון דלשמחה הם עושים. וכן פסקתי לפעמים בשבתות בחצר בית הכנסת כשמשחקים הבחורים ומכין זה את זה ובלבד שלא יתכוונו. עוד פר"י פירו' אחר (דף מה).
<h2>דף מה:</h2>
כל העושה איסור לחג באכילה ובשתי', כאילו בנה מזבח והקריב קרבן.
כל המצות אינם יוצאין אלא דרך גדילתן.
<h2>דף מו.</h2>
העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו ליטול לצאת בו מברך על נטילת לולב וגם למחר מברך על נטילת לולב אבל באותו יום אין מברך אלא פעם אחת דאין עיקר מצותו אלא פעם אחת ולא דמי לסוכה ותפלין. ודוקא העושה לעצמו מברך שהחיינו ולא עושה לאחרים. אבל בירושלמי [פ"א ה"ב] משמע לעשות סוכה והוא הדין עושה לאחרים.
העושה סוכה מברך שהחיינו. פר"י צריך ליתן טעם אמאי לא מברכין שהחיינו על עשיית ציצית ועל עשיית תפלין, ועל פדיון הבן מברכין שהחיינו, ועל מילה לא מברכין שהחיינו. ובמקום אחר פר"י דעדיין לא יצא מתורת נפל וגם אית ליה צערא לינוקא להכי לא מברך זמן.
נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה ומסקינן דכל אימת דנכנס לישב בה מברך כדאמרינן גבי תפלין כל אימת דמנח להו מברך. וכתב רבינו אבי"ה דאם יצא על מנת לחזור לתוכה מיד אין צריך לברך ורבינו תם פסק דברכת לישב שמברך על הסעודה פוטר שינה וטיול עד סעודה אחרת ומה שאין מברכין על השינה משום דפעמים סבור אדם לישן ואינו יכול.
כל אימת דמשמשי בתפלין מברכי. יש מפרשים מברכים להניח תפלין. ופר"י הממשמש מברך לשמור חוקיו. עיין פרק הקומץ [ל"ו ע"ב].
הרואה נר חנוכה חייב לברך שעשה נסים. הקשה ר"י הרואה לולב וסוכה ומזוזה אמאי אינו מברך, ותירץ נר חנוכה משום חביבות וגם אין לו בית לקיים המצוה. וקצת נראה לתרץ דנר חנוכה עשוי לאורה, להכי הרואה ואינו יכול לקיים שהוא בספינה יברך.
חזינא לרב כהנא דמסדר להו אכסא. רבינו שמואל בר חפני והרבה גאונים כתבו דאין מברכין שהחיינו לא על נטילת לולב ולא על עשיית לולב וסוכה דסמכינן אכסא והקשו אמאי מברכין שהחיינו על תקיעת שופר ולא סמכינן אכסא ותירץ דזמן דראש השנה ויום כיפור לאו דאורייתא ולהכי לא פטר תקיעת שופר דהוי דאורייתא אבל זמן דקידוש דרגלים הוי דאורייתא ולהכי פטר. ואנו נוהגין לברך זמן על לולב דאין שייך כלל לקידוש, אבל זמן דסוכה סמכינן אכסא דקיימא לן [לקמן נ"ו ע"א] סוכה ואח"כ זמן ואפי' בליל יו"ט שני של סוכות דאינו צריך זמן בשביל סוכה לא הוי ברכת סוכה הפסק בין סוכה ובין זמן מידי דהוי איקנה"ז דלא קאי זמן אהבדלה ואפילו הכי לא הוי הבדלה הפסק.
היו לפניו מצות הרבה רבי יהודה אומר מברך על כל אחת ואחת והלכה כמותו.
<h2>דף מו:</h2>
לא ליקני אינש לולב ביום טוב ראשון לינוקא דמיקנא קנא אקנויי לא מקני. וכתב רבינו אבי"ה אם אוחז ידו באתרוג עם התינוק מותר.
הפריש ז' אתרוגים לז' ימים אמר רב אסי כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר. ולדידן דאית לן תרי יומא אמר אביי אתרוג בשמיני ספק שביעי אסורה תשיעי [ספק שמיני] מותר'. סוכה תשיעי ספק שמיני אסורה דאי מיתרמי ליה סעודה בין השמשות יאכל בסוכה.
<h2>דף מז.</h2>
מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן לאחר שעשיתו קודש והזכרת את יום שמיני חג העצרת אם הי' אומר לישב בסוכה הי' עושה חול. כתב רבינו אבי"ה דוקא לישב בסוכה מותר דאין נראה כמוסיף דפעמים אדם תואב לאכול בסוכה אבל לישן בסוכה ליל שמיני אסור דנראה כמוסיף והא דאמרינן פרק ראהו בית דין [כ"ח ע"ב] אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ומשני אין עובר אלא בזמנו, נהי דאינו עובר איסורא איכא. מיהו יש ישנים בסוכה ואמרי דההוא בארץ ישראל מיירי דלא עבדי אלא יום אחד. אומר זמן בשמיני עצרת ולא בשביעי של פסח.
<h2>דף מח.</h2>
פזר קש"ב עיין פרק קמא דיומא [ג' ע"א].
סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר סוכתו אבל מוריד הכלים מן המנחה ולמעלה. אין לו מקום להוריד הכלים רב חייא אמר פוחת בה ד' ור' יהושע אומר מדליק בה הנר ולא פליגי הא לבני א"י הוא חול המועד פוחת בה ד' הא לבני בבל מדליק בה נר דהוי יו"ט. וה"מ בסוכה קטנה פסיל בה שרגא. ולדידן דמוריד כלים מן המנחה ולמעלה ביו"ט אין לערוך השלחן והכלים במקום מושבם שלא להכין מיו"ט לחבירו אך יביאם בבית ובלילה יסדרם.
<h2>דף נא:</h2>
החליל והלה מניף בסודרין והצבור עונין אמן. והקשה רבינו ניסים גאון והא בפרק שלשה שאכלו [מ"ז ע"א] אין עונין אמן יתומה. ותירץ דהכא לא הוי ברכה שחייבים בה. עוד מתרץ דיודעין היו איזה ברכה, אך לא שמעו הברכה, אבל אמן יתומה אין יודעין מה מברך.
<h2>דף נה.</h2>
אתקין אמימר דקא מדלגי דלוגי. פירוש אומרים במוסף ספיקי היום, ופירש הקונטרס כן סדר קריאתו בתורה. עיין פ' בתרא דמגילה [ל' ע"ב].
